יום שני, מאי 15, 2017

"מעברים" - עופרת על נייר


ציטוט של הכתבה מאת ליליה דשבסקי מאתר "המנדט", אודות התערוכה "חיבור" [צוטט מכיוון שהאתר ירד]



החיבור הקשה ביותר הוא החיבור אל העצמי - ביקורת תערוכה 

מאת ליליה דשבסקי


פעמים מעטות בלבד, הבטן שלי מתהפכת בעקבות תערוכה. אך הפעם זה קרה, בחלל קטנטן שבמרכז הפמיניסטי "אשה לאשה" ברחוב ארלוזורוב 118, ממש שני בתים מהבית שלי.
למרות שידעתי שהמרכז נמצא קרוב לביתי, אף פעם לא הצצתי לשם וחבל, כי מעבר לסדנאות, הרצאות ודיונים שמתרחשים שם באופן קבוע, מדי פעם מוצגות שם גם תערוכות.
חנה ספרן שאצרה את התערוכה, מספרת שזה מיזם חדש יחסית וכי החלל מחכה לאמניות ואוצרות חדשות.
התערוכות המוצגות קשורות לנשים, מגדר ושוויון, כך שאם יש מתעניינות זה הזמן ליצור קשר! ניתן לעשות זאת בכתובת הזו.
אך מטרת הכתבה היא לא לפרסם את המרכז, אלא להתייחס לעבודותיה הנפלאות של האמנית הצעירה טל מזרחי שמציגה עכשיו את תערוכתה "חיבור", ובה ציורי שמן ואקריליק, רישומים ושירים של האמנית. התחושה הראשונה שנוכחת מאוד בכל העבודות הם פגיעות וכאב עצומים. התערוכה נפתחת בקיר עם שירים מודפסים הממוסגרים ותלויים כתמונות. בצורת ההצגה הזו מושם דגש על המראה הצורני של השיר. במיוחד אהבתי את השיר "רגע": באמצע דף לבן וסגלגל כתוב: "הרגע הזה/ אינו זמני–/ הוא נצחי". מיעוט המילים על הדף, הציפו אותי בבדידות תהומית של ריקנות ואי יכולת למלא את החסר. לאחר מכן תפס את עיניי ציור עדין של שתי נערות ערומות ומחובקות.
(שמיים, אקריליק על פאנל קנבס) (צילום:ליליה דשבסקי)
הטיפול הסכמתי והדקורטיבי בתלתלי הבנות, בגוף שלהן, והכוכבים שברקע מתכתבים מאוד עם איורים בספרי ילדים או סרטים מצוירים.
התנוחה האינטימית שלהן, הערום, איברי המין המודגשים ושיער הגוף מרמזים על בגרותן של הגיבורות שיוצרת ניגוד עז לפניהן וגופן הילדותי ולסגנון הקרטוּן שבציור.
האם אלו ילדות במשחק תמים? או האם זו אהבה בוגרת? או האם זו תמונת ראי של אותה הגיבורה?
הילדות-נשים הערומות והחבוקות הזכירו לי את ציורו המפורסם, ובזמנו השערורייתי, של גוסטב קורבה. הציור תחת הכותרת המיתממת השינה היה בין הראשונים להראות סצינה אירוטית נשית והביא לשלל ביקורות ותגובות: בציורה של מזרחי הבנות החבוקות מסתכלות אחת על השנייה ולא מסתירות את אהבתן ב"שינה מדומה". הן פוקחות את עיניהן ומישירות את מבטן, אבל במקרה זה, הארוטיקה דוקא נעדרת מהציור. לאחר מכן, תפס את עיניי ציור תחת הכותרת "ריפוי", בו נראית ילדה בוכה שמחבקת ספק ילדה ספק יצור פלאי וזועק.

(ריפוי, אקריליק ושמן על בד)
הרקע הלילי עם העטלפים יוצר תחושה מסויטת סביב הבנות הבוכות. שוב תפס אותי הפער בין השפה הילדותית לבין התכנים המטרידים והמפחידים של הציור.
הציור "זאת לא אני", מציג לפנינו נערה ערומה עם עין אחת המסתירה את פניה, שפוסעת על ספר במה שנראה כמו מעבר גותי חשוך.
(Ceci n'est pas moi, שמן על בד)
על דפי הספר כתוב בצרפתית "זו לא אני", כפראפרזה על  ציורו המפורסם של רנה מרגריט. "בגידת הדימויים": עם המשפט האלמותי: זו לא מקטרת, שמצויר מתחת לדימוי מדויק להפליא של מקטרת.  ציורו של מגריט דיבר במידה רבה, על התעתוע שקיים בין הדימוי לבין האובייקט עצמו. כשהמשפט המפורסם: "זו לא מקטרת", מרמז על כך שמדובר בציור של מקטרת ולא במקטרת ממשית. בזמן שציורו של מגריט מדבר על עניינים פורמאליים, ציורה של טל מזרחי מעביר את הדיון לתכנים נפשיים. הגוף העירום, לא שייך עוד לאישה, אלא הוא אובייקט זר לה. רבות דובר על ההחפצה הרבה שעובר הגוף הנשי יום-יום במשך שנים רבות, ואין חדש תחת השמש, אך בציור זה הריחוק הזה מהעצמי הפיזי מטריד, מאיים ומתריס כאחד.
בעבודות רבות של טל ניתן לראות שתי נשים, או איברים המחוברים אחד לשני: אלו הם שני לבבות המחוברים אחד לשני בורידים ובעורקים, או שתי נשים המחוברות יחד לאור הירח האחת בחיג'אב והשנייה במטפחת היהודית.



(למעלה חיבור, שמן על בד)
 (למטה קשר, שמן על נייר)
אחד הציורים שמצאו חן בעיניי בעיקר, היה ציור של שני גופים ערומים נשיים נטולי ראש ורגליים. הנשים עומדות חזה מול חזה ומכל אחת מהן נמתח מאין חרוט של תשומת לב. אך תשומת הלב מופנית לא אל החזה הנשי היפה אלא אל הלב שמסתתר מאחוריו. על המסגרת שמתחת לציור מסומן סימן הנצח במקום כותרת הציור.
החזרה העיקשת על נושא החיבור בין שתי הנשים, העלתה בי שאלה: האם זו כמיהה לקשר עם אישה אחרת כפי שמרמז הטקסט האוצרותי, או שמא מדובר ברצון לחזור אל העצמי, ולמצוא את ה"אני" שאבדה? בציורים רבים הנשים או האיברים השונים מציגים תמונת ראי אחד של השני. הזהות החיצונית מוחלטת אך האם היא כבר התרחשה או רק מבטאת את הכמיהה לאיחוד? פרשנותי זו שרואה בעבודות ניסיון למצוא את החיבור לעצמי ולא לישות אחרת מתחזקת נוכח השוואת עבודותיה של מזרחי לציורה המפורסם של פרידה קאלו "שתי פרידות" , בו מצויר דיוקנה של האמנית פעמיים ובין הלבבות שלהם נמתחים עורקי החיבור: בטקסט האוצרותי נכתב כי מזרחי לא למדה אמנות באופן מקצועי וכי היא החלה ליצור כחלק מהניסיון להבין את עצמה. במקרים אחדים העבודות עלולות להראות לא מלוטשות מספיק אך בעיניי יש בכך חוזק רב שמעמת את התמימות הסגנונית עם התכנים המטרידים והכואבים.
לסיכום, תערוכה קטנה זו המוצגת בחלל נחבא אל הכלים תלווה אותי עוד זמן רב.
התערוכה פתוחה מדי יום ברחוב ארלוזורוב 118, בקומת הקרקע מצד ימין, בשעות פעילות של המרכז בין השעה 9 בבוקר ועד השעה 8 בערב. הכניסה ללא תשלום. התערוכה שהייתה אמורה להסגר השבוע תהיה פתוחה עד ה13.5 במיוחד עבור קוראי המגזין, כך שממליצה למהר!

יום שישי, אפריל 14, 2017

התגעגעתי, אז באתי :)

היי, המון זמן לא עדכנתי...

ישבתי אתמול על חלק מספרי הסקיצות הקודמים שלי והתפעלתי מהתהליכים שעברתי לאורכם.
אני מתכננת להעלות לבלוג ציורים שבלטו בעיניי בספרים הללו כדי לשתף אותם אתכן.
אשמח שתראו ותגיבו.
התגעגעתי!

טל מזרחי.